למשפט העברי היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה. ברובה המכריע היתה זו תקופה של חוסר עצמאות מדינית לעם העברי, ובחלקה הניכר היתה האומה העברית מפוזרת על פני גלויות שונות ללא מרכז אחיד. נוהג העולם הוא שכשניטל מן המשפט "ביתו" – המדינה והריבונות המהווים גם את מקור החיים שלו, הרי הוא שובק חיים, מאבד את הקשר לעם מסוים והוא הולך ומתנוון – הולך וכלה.

לא כך היתה דרכו הארוכה של המשפט העברי. אבדן העצמאות המדינית ואבדן הקשר הפיזי עם ארץ ישראל, לא הביאו לביטול האוטונומיה השיפוטית. במשך גלותו הארוכה והפיזור בתפוצות, שמר העם היהודי על משפטו ובית דינו הן על ידי קבלת כתבי זכויות מן השלטון הכללי מבחוץ, והן על ידי הטלת משמעת חמורה מבפנים. כך הלך ונבנה המשפט העברי גם בעת פיזורו על פני גלויות רבות.

המשפט העברי, שנוצר עד לחורבן הבית במאה הראשונה לספירה, יש בו רק משום הנחות יסוד משפטיות ורעיוניות לאותו בניין עצום ורב מימדים שהתפתח לאחר מכן בימי התנאים והאמוראים, בתקופת הגאונים ובתקופה הרבנית. ואם התנאים והאמוראים עדיין חיו ופעלו בארץ ישראל, הרי שהתלמוד הבבלי, המהווה את המשכו העיקרי של המשפט העברי לאחר המשנה, נוצר ונערך בגלות בבל. ואם התלמוד הבבלי ועיקר חיבורי הגאונים שאחריו נוצרו בשעה שעדיין היה לעם מרכז אחד השולט על כל הפזורה, הרי שכל הספרות הרבנית העצומה שימיה כאלף שנה, נוצרה במקומות רחוקים זה מזה. בצפון אפריקה, בספרד, באשכנז, בצרפת, בארץ ישראל, בפולין, בטורקיה, באיטליה ובריכוזי תפוצה יהודית נוספים.

שינוי בדרך חייו של המשפט העברי בא עם הטלטלה הגדולה שטולטלה החברה היהודית – ועמה המשפט העברי וסמכות שיפוטו – בסופה של המאה ה-18 עם פרוס האמנסיפציה ואבדן האוטונומיה. תוצאותיו של שינוי זה אמורות היו להיות מורגשות במיוחד עם ההתעוררות הלאומית בראשיתה של המאה ה-20 ושיבתו של העם היהודי לריבונות מדינית בארצו, שאחד המרכיבים החשובים שבה היא הריבונות המשפטית.

למעשה, גידולו של המשפט העברי בכל התקופות, גם לאחר גלות העם מארצו, לא בא כתוצאה מעיון מופשט, מלימוד תורה לשמה, אלא כתוצאה מהיות המשפט העברי משפט נוהג, חי ושימושי. אמנם מאז חורבן הבית היו ענייני טומאה וטהרה ודיני קרבנות ומקדש להלכות שנלמדו ונשנו מבחינה עיונית בלבד, אך כל שאר חלקי ההלכה, הן שבין אדם למקום והן שבין אדם לחברו, הוסיפו להיות מצוות נוהגות, המופעלות בחיי היום- יום. בנוסף, המשפט העברי הלך והתפתח באופן מתמיד ובלתי פוסק.

ההסבר לתופעה מיוחדת זו נעוץ בשני גורמים. האחד – גורם פנימי, אשר יסודו במהותו ובאפיו של המשפט העברי ובמקומו בחיי הרוח והתרבות של העם העברי. והגורם השני – חיצוני, שהרקע לו הוא התפיסה המשפטית – מדינית של מושגי שלטון ושיפוט, כפי שהיו מקובלים בהיסטוריה המדינית עד המאה ה-18.

לפי יסודות האמונה היהודית, מקורו של המשפט העברי, כמקורה של כלל מערכת ההלכה, הוא בהתגלות האלוקים. וכשם שהחיים הדתיים הכוללים את כל המצוות והדינים שבין האדם לאל המשיכו להתקיים מבלי שנפגעה חיוניותם ורציפותם כתוצאה מנדידת העם לגולה, כך גם נמשכו והתפתחו החיים המשפטיים הכוללים את כל המצוות והדינים שבין אדם לאדם, כגון: יחסי המסחר, העבודה, דיני הנזיקין, עניינים פליליים שונים וקביעת המסגרות שבין היחיד לציבור בחיי הקהילה. לבעיות שהתעוררו במסגרת החיים הדתיים ולבעיות הנוגעות ליחסים המשפטיים שבין בני האדם מצאו פתרון באותו מקור משפטי – בתורה ובהלכה, ואותו בית דין, חכם הלכה או רב, שהיו פוסקים בענייני החיים הדתיים, היו פוסקים גם בשאלות של דיני ממונות, בהלכות שכירות, מכירה וכדומה. כשם שהיהודי הדתי מצווה לשמור על המצווה הדתית ולא לעבור עבירה, כך מצווה הוא, לשמור על המצווה המשפטית ולא לעבור עליה.

המשפט העברי שונה ממערכות משפט דתיות אחרות, כגון החוק הקאנוני או המוסלמי, שלא נוצרו והתפתחו על ידי בני אומה אחת אלא על ידי מאמינים קתוליים או מוסלמים, בני אומות שונות. העם היהודי ראה את המשפט העברי כמשפט לאומי וכחלק מהותי ועיקרי מקנייני תרבותו כאומה. וכשם שהמשיך העם היהודי להתקיים כאומה, ולא ככת דתית, עם היותו בנכר ובגולה, כך נזקק הוא ללא הפסק וללא הרף למשפטו שהוא אחד מקנייניו הלאומיים המבטא את מהותו.

קיומה של מערכת שיפוטית היתה התנאי לקיומו ולהפעלתו של המשפט העברי. כך, מתקופת חורבן הבית ועד לתקופת האמנסיפציה היה קיים בית דין עברי. האוטונומיה השיפוטית המשיכה להתקיים בארץ ישראל ובגולה. אמנם, בתקופות מסוימות צומצמה האוטונומיה ונפגעה, אך תמיד שבה להיקפה המלא. מנהיגי הקהילה היהודית בכל אחת מן התפוצות עשו ככל יכולתם להשיג כתבי זכויות להבטחת עצמאותו של המשפט העברי ולמתן סמכויות כפייה לבית הדין היהודי. במקביל חל איסור על ההתדיינות בפני בתי משפט נוכריים. למרות הקושי בשמירה על קיומו של האיסור בכל התפוצות, הפרת האיסור נתפסה כחתירה תחת האוטונומיה היהודית.

ייחודו ועצמאותו של המשפט העברי תמכו ותרמו לשמירת שלמותה וייחודה של האומה היהודית.

Museum // <![CDATA[ _spBodyOnLoadFunctionNames.push("setupPageDescriptionCallout"); // ]]>

Museum