הקמת בית-המשפט העליון של מדינת ישראל

"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" (ישעיה א' 26-25)

עם הקמת מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) החלה לפעול מערכת המשפט הישראלית, תוך אימוץ שיטת המשפט המנדטורית והתאמתהּ למדינה החדשה ולרשויותיה.

באותם ימים ראשונים, מינה שר המשפטים פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן) את שופטי בתי-משפט השלום ובתי-המשפט המחוזיים. רובם המכריע מקרב השופטים כיהנו בבתי-משפט אלה בתקופת המנדט. גם משכנם של בתי-המשפט הללו נקבע במקום שבו נמצאו בתקופת המנדט.

בית-המשפט העליון של מדינת ישראל נפתח לראשונה ביום י' באלול תש"ח (14.9.1948), כארבעה חודשים לאחר יום הכרזת העצמאות. המסגרת החוקית להקמת בית-המשפט העליון נקבעה אמנם במועד שבו היא נקבעה עבור הערכאות הנמוכות ותוך שמירה על הסמכויות מתקופת המנדט, אך בפקודת בתי המשפט (הוראות מעבר), התש"ח-1948 ניתנה לבית-המשפט העליון אפשרות לארכה נוספת להתארגנות. וכך נקבע בסעיף 1 בפקודה:

א. בית המשפט העליון יתחיל לפעול ביום שייקבע לכך שר המשפטים.

ב. מקום מושבו של בית המשפט העליון ייקבע על ידי הממשלה הזמנית.

ג. שופטי בית המשפט העליון יתמנו על פי הצעת שר המשפטים על ידי הממשלה הזמנית באישור מועצת המדינה הזמנית.

הממשלה הזמנית ושר המשפטים מטעמהּ ראו במינוי ההרכב הראשון של שופטי בית-המשפט העליון משימה לאומית בעלת חשיבות ערכית ראשונה במעלה. הם נזקקו לפרק-זמן נוסף לשם גיבוש רשימת מועמדים. איתור משכן הולם וקבוע לבית-המשפט העליון הייתה ארך אף הוא זמן רב מהצפוי. נעשו ניסיונות לאתר מבנה ראוי בתחילה בתל-אביב ובהמשך בירושלים.

כתוצאה מכך, בארבעת החודשים הראשונים לאחר קום המדינה הוענקה סמכות בית-הדין הגבוה לצדק (בג"ץ), באופן זמני, לבית-המשפט המחוזי בתל אביב. בשונה מכך, סמכותו של בית-המשפט העליון כבית-משפט לערעורים לא ניתנה לבית-משפט אחר, וזאת מתוך הנחה שלא יוגשו ערעורים רבים בפרק-הזמן הקצר עד לכינונו של בית-המשפט העליון. לימים נמצא כי הזמן שחלף עד לכינונו של בית-המשפט העליון פגע בתפקודו והקשה על המערכת ועל הציבור, כפי שמעידה התכתובת הענפה שנמצאה בנדון.

שר המשפטים רוזנבליט ועורך-הדין ד"ר משה זמורה, שהיה מעורכי-הדין הבולטים בארץ באותה עת, דנו רבות בגיבוש רשימת המועמדים לכהונה כשופטים בבית-המשפט העליון. זאת, במטרה ליצור רשימה אשר תשקף את מגוון הדעות ביישוב. הרשימה שהוגשה לבסוף ואשר מנתה חמישה מועמדים אושרה על-ידי הממשלה הזמנית ב-22 ביולי 1948. ביום זה הוחלט על מינויו של ד"ר זמורה לנשיא בית-המשפט העליון. עוד הוחלט על מינויים של עורכי-הדין יצחק אולשן ומנחם דונקלבלום, של השופט ד"ר שניאור זלמן חשין ושל הרב פרופ' שמחה אסף לכהונה כשופטים הראשונים של בית-המשפט העליון.

מציאת משכן הולם לבית-המשפט העליון נמשכה מספר חודשים. החיפושים התמקדו בתחילה בתל-אביב כיוון שירושלים והדרכים אליה היו במוקד הקרבות, בעת מלחמת העצמאות, דבר שעלול היה להקשות על הציבור להגיע לדיונים בבית-המשפט. לבסוף, בתום המלחמה ומשלא נמצא מעון מתאים בתל-אביב, הוחלט לפתוח את בית-המשפט העליון בירושלים.

בתאריך ה-14 בספטמבר 1948 נפתח באופן רשמי בית-המשפט העליון במבנה השייך לכנסייה הרוסית, במגרש הרוסים בירושלים, במקום שבו שכן גם בית-המשפט העליון בתקופת המנדט.

בטקס מכונן ומרגש נשא הנשיא זמורה נאום לאומה, כשהוא פותח במילים: "נתגלגלה עלי הזכות הגדולה לפתוח את בית המשפט העליון הראשון למדינת ישראל. זכות זו גדולה עד מאד והאחריות הכרוכה בה עוד גדולה ממנה. כל פתיחת בית דין עליון היא מאורע חשוב בכל ארץ ובכל עם. על אחת כמה וכמה פתיחת בית המשפט העליון הראשון למדינת ישראל אחרי תקומתה..."

בשנת 1992 עבר בית-המשפט העליון למשכנו הקבוע בקריית הממשלה על שם דוד בן-גוריון בירושלים.